בעת ההוא אמר. מחל הקב' ואמר להחזיר להם הלוחות, במקום הלוחות ששיברת, שלא יתרעמו ישראל עלי לאמר הפסדתנו דבר חמוד. ולכך כת' פסל לך את' צריך לפסול, שלא יתרעמו הם ובניהם ובני בניהם:
ושמתם בארון. שלא תוליכם עוד על ידך, שלא יהו מצויות לך לשברם אם תכעוס, כאשר עשית בראשונים:
בני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסירה. משמע שמבאירות בני יעקן באו למוסירה ושם מת אהרן. ובאלה מסעי אומ' שבהר ההר מת אהרון שמונה מסעות אחר בני יעקן. ואמרו רבותינו שחזרו לאחוריהם שמונה מסעות ובמוסרות נתאבלו על אהרון כאילו מת שם. ויש לומ' שמוסירה אינו מוסירות, ובאירות בני יעקן ובני יעקן אינו דבר אחד, אלא מוסירה מוסיר שמו, ומסיר' כמו ירושלמה במצרימה למוסירה. ובאירות בני יעקן לחוד, ובני יעקן לחוד. ובין בארות ומוסיר הר ההר שמת שם אמרן. ולכך אמ' ובני ישראל סעו מבאירות בני יעקן לילך למוסירה ופגעו בהר ההר שביניהם ומת שם אהרן. גימגו'. אי נמי הכי קאמ' ובני ישראל נסעו מבארו' בני יעקן וממוסיר' שהיה קודם, ובאותו מחוז מת אהרן, שמשם באו הגודגוד' ומן הגודגוד' באו יטבתה עד שבאו להר ההר, שמת שם אהרן, אלא שקיצר דבריו כאן, לפי שהם מפורשי' באלה מסעי:
בעת ההיא. שנעשה זה העגל שזכרנו בו למעלה:
הבדיל ה' את שבט הלוי. לפי שלא נכשלו בעגל הבדילם לשמשי. כי הבכורות לא היו ראוים לשמש שאין אדם ראוי לשמש לפני הק' אלא אם כן רגיל בשמוש אביו ובנו ובן בנו משפחתו בשמוש לא ידע משפט אלהי הארץ יקלקל. ומפני כן רצה הק' לבחור שבט אחד לשמשו, שיהא השימוש אומנותם ומלאכתם וישמשו כהוגן לפני מלך מלכי המלכים. וכשעמדו בנאמנותם בני לוי בעגל, זכו לאותה בחירה. דומיה הכהנים הלוים אשר שמר' את משמר' [מקדשי] בתעות בני ישראל מעלי, המה יקרבו אלי לשרתני ועמדו לפני:
על כן. שבחרם הק' לשמשו:
ולא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו. שלא יתעסק רק בשימושו, ואם תאמ' במה יתפרנסו? ה' הוא נחלתו שצוה לישר' לזרוע לחרוש ולקצור ולתת להם מעשה דגם תירוש ויצהר, וערים לשבת יתנו להם מפני שהם משמשים לפני המקום במקומ':
אנכי עמדתי בהר [וגו'] ארבעים יום. לקבל הלוחות אחרונות ולהרבות תחינתי לפני הק' שימחול עון העגל לגמרי:
וישמע [ה'] אלי גם בפעם ההיא. ומחל לגמרי והביא לוחות אחרונות. ובשורת המחילה ביום הכפורים ונקבע להיות יום מחילה וסליחה. כי ק"כ ימים ממתן תורה עד יום הכפורים. כי בששה בסיון ניתנה תורה והתחילו ארבעים שעמד לקבל לוחות ראשונות בז' בו, כדאמרי' בשבעה עלה, הרי כ"ד מסיון וי"ו מתמוז. הרי ארבעים. וירד בי"ז בתמוז ונשתברו הלוחות מפני העגל. ועלה בי"ח והתפלל על העון ועמד ארבעים, י"ב מתמוז וכ"ח מאב, הרי ארבעים שניים. ובו ביום אמר הק' פסול לך. וביום כ"ט באב עלה לקבל הלוחות האחרות ועמד ארבעים, ב' מאב וכ"ט מאלול וט' מתשרי, הרי ארבעים שלישיים. וירד בעשירי בתשרי. ופסח מצרים היה בחמשי בשבת, שהרי בעשור לחודש שלקחו איש שה לבית אבות לשחוט והיה גוררין תועבת מצרים לשחוט לעיניהם ולא אמרו דבר, היה בשבת, ולכך נקרא שבת הגדול מפני אותו נס. וארבעה עשר היה ברביעי. פסח בחמישי וי"ז בתמוז באים ביום אחד. נמצא הלוחות הראשונות באו בחמישי בשבת, וראש השנה בשבת, ויום הכפורים ביום ב', ובאו לוחות האחרונות ביום ב'. ולפי שהלוחות ביום ה' וביום ב', הוקבעו לקרות בהם בתורה שלא יהיו ג' ימים בלא תורה. ולא בחרו יום ג' ויום ד' אלא יום ב' ויום ה', ורמז דרשו ה' ב'ה'מצאו, ב"ה שנמצאת לכם התורה. ואז בית דין יושבין שמתוך שבאים לשמוע התורה באים לדון. ונתתי אני בכו"ר שו"ר סימן בצדק תשפוט עמיתך. כי צדק משמש בתחיל' יום ה' בשעה ראשונה ובשנייה של ליל ב' כדאמרינ' בשבת ח"ל"ם כ"צנ"ש בימים, כ"צנ"ש ח"לם בלילות. ואחר כל זאת אמר לי לך נחה את נעם ולא קצה בך נפשו:
ועתה ישראל. אע"פ שהקצפתה, אין הק' שואל ממך כי אם ליראה ותטיב דרכיך מעתה והכל מחול לך. שמע'. ולי נרא' מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וזה דבר קל הוא, שהרי אם יאמרו לך כל העולם כולו שלא לירא ממנו, היה לך לירא, שהרי חייך ונפשך בידו. ובידו להמית ולהחיות ואין מידו מציל, ובדין הוא שיהא מוראו עליך ותעשה כל אשר יצוך, פן יבולע לך. אין לך עני בשר ודם שהיה מסור בידו כמו שאתה מסור ביד הק'. שלא היתה ירא אותו ותעשה כל אשר יצוה:
מעמך. איני מבקש מעמך רק היראה והאהבה, כי כל מצות אינם מעמך רק מעמו. אם יתן לך בית תעשה מזוזה ומעקה, כסות, תעשה גדילים, מעות תעשה מהם צדקה, דגן תירוש ויצהר תן ממנו תרומות ומעשרות, בן תמול אותו. נמצא שאין זה מעמך אלא מעמו. אין לך ישמעאל בעולם שאם יתן לך כ' דיני', שלא היית נותן בשבילו למקם שיצוה החצי או השליש והייתה מחזיק לו טובה וכן יש לך בשביל הק' ולשבח על מה שעשאך נותן לו ולא מחזר על הפתחים וזה שאינו שואל מעמך משלך רק היראה והאהבה וכוונת הלב וכן כתב מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא. אני מקדים לתת להם קודם שיתנו בשבילי כלום. וכן אמר דוד משלך נתנו לך. ולא די שאתה עושה מצוה, אלא שתקבל שכר, דכתי' לטוב לך. ומזה הפסוק רמזו רבותינו מאה ברכות בכל יום, דכתי' מה ה' אלהיך שואל. אל תקרא מה, אלא מאה. ומאה אותיות בזה הפסוק בועתה כשתיקרי מאה עם אלף, שבמאה יש בו מאה אותיות. כי בתוך הפסוק מאה אותיות חסר אחת ועם האלף הן מאה שלימות. ועתה איכא תרתי אחת שאתה קורא מאה ועוד שהאותיות עתה מאה. שמע':
הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים. ומה ישאל לך הכל שלו. ואם רצה לבחר אומה אחרת, היה יכול, מי יעכב על ידו הכל שלו:
רק באבותיך חשק ה'. ולכך ויבחר בכם וצוה לכם מצות לטוב לכם:
כי ה' אלהיכם. כלומ' כבוד גדול לכם שתמול ערלת לבבכם לאהבה אותו וליראה אותו ושתרכינו ערפכם לקבל עול מצות. שהרי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים אלוה על המלאכים שבשמים ואדון על כל המלכים שבארץ:
וגדול וגבור. שלכבודכם היות לכם מלך וגבור. וגם נורא הוא שאם תבגדו לא ישא לכם פנים, כי אינו צריך לכם לכלום. וגם לא יקח מכם שוחד, כי הכל שלו ומה תתנו לו אם מה מידכם יקח? ואם תאמ' א"כ לא ירחם עלינו. אין לך רחמן כמותו ואין ישר כמותו עושה משפט גר יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה, חונן ומרחם עניים:
ואהבתם את הגר כי גרים הייתם. והגרים אוהבים זה את זה. וכשהוא אומר ואהבתם את הגר, גם על עצמכם הוא מצוה שתאהבו זה את זה, כי גרים הייתם. וכן כל מצות. כשהוא מצוה לעשות צדקה, לעני גם העשיר הוא מצוה, שאם יעני שירחמו עליו:
את ה' אלהיך תירא. שלא תעשה מה שהזהיר עליך שלא לעשות, וזהו מצות לא תעשה:
ואותו תעבוד. שתעשה מה שציוה עליך לעשות, וזהו מצות עשה:
ובו תדבק. לא תפרד ממנו כלל, כי אין מלך כמותו כי הכל איין כנגדו:
ובשמו תשבע. לולא תזכיר שם אלהים אחרים וכיו שתזכיר שמו על דבר, תהא עליו מושבע ועומד, דהזכרת השם על דבר תהי בעיניך שבוע':
הוא תהילתך. תהילה גדולה ופאר גדול הוא לך, שיש לך מלך גדול שאין כמוהו:
והוא אלהיך. דיין שלך ונוקם נקמתך אשר עשה עמך:
בשבעים נפש ירדו. והוא הפרך והרבך:
ככוכבי השמים. לאו דווקא, דבר' תורה לשון הבאי כמו ערים בצורות בשמים:
